<h1>נמוקי יוסף — חולין</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[חולין קל"ב ע"א] ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. דכתיב "משפט הכהנים", ולא כהנות. והדר כתיב "ונתן לכהן", דמשמע ולא לכהנת. הלכתא כותיה דרב והלכתא כותיה דרב חסדא. רב ורב חסדא מפורשין לעיל. והלכתא כעולא. הא דהכא, כהן ואפילו כהנת. כרב אדא בר אהבה. דפטר נמי בנה של לויה מפדיון הבן כבנו של לוי. דתנן כהנים ולויים פטורין מפדיון הבן, בפ"ק דבכורות [י"ג ע"א]. ואשמועינן רב אדא בר אהבה דלויה כלוי. ואליבא דמר בריה דרב יוסף [בכורות מ"ז ע"א] דמוקי לה לרב אדא אפילו איעברא מישראל. דבפטר רחם תלא רחמנא, והרחם שיצא ממנו לאו דחיובא הוא. רב כהנא אכל בשביל אשתו. ישראל הוה, ואשתו היתה כהנת. ורב כהנא אחריני טובא הוו דהוו כהנים. וכן כתבו בתוספות דהאי רב כהנא הוא שגלה מבבל לארץ ישראל [ב"ק קי"ז ע"א] ואמר [פסחים מ"ט ע"א] אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי. ולאו [איהו] האי רב כהנא שהיה בימי רב אשי, שהוא היה כהן כדמוכח בפ"ק דקידושין [ח' ע"א] רב כהנא שקיל סודרא מפדיון הבן. כוי. ספק חיה ספק בהמה. בכולהו מתנות. ואע"ג דמספקא לן, להכי אהני ריבויא דאפילו לית ביה אלא מקצת שה יתחייב אף בחצי האחר. ובלאו ריבויא הוה נפקא לן פלגא דשה אפילו מקצת שה משמע.
<h2>דף ו:</h2>
[חולין קי"ב ע"ב] בשר שחוטה בהדי בשר טרפה. בכלי מנוקב כמשפט המולחים בשר. וקא מיבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דגבי דם לא חיישינן לדילמא פליט עליון ובלע תחתון, דאמרינן כל זמן שטרודין בפליטה אינן בולעין, ושניהם נחים יחד מפליטתן, הכא נמי לא שנא. או לא. אלה הטמאים לכם לאסור צירן ורוטבן וקיפן, ה' יתירה דריש דגבי הטמאים. קיפה. פרימת בשר ותבלין הנקפא בשולי הקדירה. וכיון דצירם אסור, מיתסר הבשר השחוט מחמת ציר הטרפה שהוא נוח ליבלע מן הדם.
[חולין קי"ד ע"א] גמרא. מי חלב. שואיר"ו בלעז. הרי הוא כחלב. להכשיר את הזרעים. כדמפרש וחלב איקרי משקה, דכתיב [שופטים ד'] ותפתח את נאד החלב ותשקהו. המוהל. משקה הזב מן הזיתים. הרי הוא כשמן. והשמן קרוי משקה דכתיב [ישעי' כ"ה] משתה שמנים. לשון הרא"ש ז"ל בתוספות, במי חלב פטור. איסורא מיהא איכא, דהא כותח מנסיובי דחלבא עבדי ליה כדאיתא ריש אלו עוברין, ואמרינן לעיל [קי"א ע"ב] דאסור לאכול בשר בכותח. שמעתי בשם רבינו אליעזר ממיץ שהיה אוסר קום החלב אחר שעשו מן החלב גבינה והוציאו כל האוכל ולא נשאר בו רק מי חלב. דהא בפ"ק דבכורות [ו' ע"ב] מצריך פסוק להתיר חלב משום דכל מידי דאתי מחי אסירי, והכא אמרינן דמי חלב אינו כחלב וליכא קרא למשרייה. וכיון דאתי מחי אסיר. ואל תתמה שיהיה מותר עם האוכל וכשפירש מן האוכל נאסר. דהכי אשכחן בדם האיברים כשהוא מובלע בבשר מותר וכשפירש אסור. ושמעתי שרבינו שמחה השיב לו, דקאמר דדוקא לענין בשר בחלב אינו חשוב כחלב, דקרא דקאמר בחלב אמו כמו שיצא מן האם מעורב עם האוכל, אבל לכל שאר מילי הוי בכלל חלב. כדתנן מי חלב כחלב להכשיר זרעים עכ"ל.
<h2>דף יג:</h2>
[חולין פ"ג ע"א] גמרא. על דין תורה. שקונין לו מעותיו בלא משיכה. ודבר תורה מעות קונות. כיון שנתן מעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור, דגמרינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ומה טעם וכו'. דאי מוקמת להו באחריות לוקח משנתן המעות אי מתרמיא דליקה בבית מוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו. אבל סתם מושך ממטי להו לביתיה.
<h2>דף יז.</h2>
וכתב הרי"ף ז"ל [חולין כ"ז ע"א מדפיו], איכא מ"ד ליתא לדחנניא. וראיה מהא דאמר ליה ר' אבא לשמעיה. כודנייתא. פרדות. בדייספק. עגלה שהיה רוכב בה. עיין. אותן פרדות שיהו דומות זו לזו באזנים ובזנב. דבגמרא פירש סימנים אלו, שכל מי שיש לו אזנים קטנות וזנב ארוך וצניף קליה בר חמור. וכשיהיו הפרדות דומות זו לזו בסימנים אלו אמותם שוות, או שתיהן סוסיות או שתיהן חמורות. והשתא לא לחייב משום מנהיג בכלאים. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב. שאם חוששין לזרע האב למה לי לבדוק בסימנים, אפילו היינו יודעים שהפרד האחד הוא בן חמורה וסוס, והשני בן סוסיא וחמור לא מקרו כלאים, ששניהם שווים. שבכולם יש צדדין [של] סוס וחמור. והכי חזינן בגמרא לחנניה דסבר חוששין לזרע האב [והוא] אמר כל מיני פרדות אחת הן. ובין בר סוסיא וחמרא או איפכא כולהו חד מינא נינהו. ובכתובות פרק שני דייני גזרות [קי"א ע"ב] אומר הלכה כרבי יהודה בפרדות והלכתא כרבי יהודה דאמר חוששין לזרע האב. וכתב הרשב"א ז"ל, יש מן הגאונים ז"ל שהתיר, שאין חוששין לזרע האב. ויש מן הגאונים ז"ל שאומר שחוששין לזרע האב מספק, ולפיכך אמרו דאותו ואת בנו נוהג בו ספק אפילו בזכרים. וראוי לחוש לדבריהם בשל תורה. בד"א בשיודע ודאי שזה אביו. אבל מן הספק אין חוששין עכ"ל. וסימנין דאורייתא. מדסמכינן בסימנין באיסורא דאורייתא. דאי דרבנן הם, נהי דעבוד רבנן תקנתא בממונא באלו מציאות גבי החזרת אבדה בסימנין באיסורא מי מצו עבדי תקנתא. אלא לאו דאורייתא. והתם באלו מציאות [ב"מ נ"ז ע"א] היא בעיא.
<h2>דף כא:</h2>
[חולין פ"ג ע"א] מתניתין בארבעה פרקים. דרך ישראל לעשות סעודות. וסתם הלוקח בהמה אינו לוקחה אלא לשוחטה מיד. לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר תחלה בתה או אמה בו ביום צריך שיאמר לשני "דע לך שהיום מכרתי את בתה או אמה לשחוט ושמא כבר נשחטה". יום טוב האחרון של חג. היו מרבים בשמחה מפני שרגל בפני עצמו הוא וחביב עליהם. של פסח. משום חגיגת ארבעה עשר כדי שיהא הפסח נאכל על השובע. עצרת. משום כבוד מתן תורה. וער"ה. מרבין בשמחה לסימן שישמחו כל השנה. יום הכיפורים. בארץ גליל מרבין בסעודה משום שמחת הכפרה. ואע"פ שבשאר מקומות גם כן עושין תפנוקים ערב יום הכיפורים ומאכל של שמחה, היינו של עופות ודגים. אבל בגליל עושין ומרבין בבהמות. וערב סוכות לא תנא, לפי שהם טרודים במצות סוכה ולולב. ריוח. ריוח הפסק בינתים, שמכר היום האם. אבל יש לו ריוח, שמכר הראשונה אתמול. אינו צריך להודיע. שאני אומר אתמול שחט הראשונה. ומודה רבי יהודה. אע"פ שלקח זה היום וזה מחר. אם לחתן. נקט הכי משום שהחתן מרבה בהוצאות בסעודה יותר מן הכלה לנשים. בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח על כרחו, שאפילו שור שוה אלף ואין ללוקח אלא דינר, כופין אותו לשחוט. לפיכך אם מת מת ללוקח. אבל בשאר ימות השנה אינו כן, לפיכך אם מת מת למוכר.
<h2>דף כה.</h2>
[חולין קל"ה ע"א] ובחוצה לארץ. דלא ילפינן מתרומה. לא במוקדשין. אפילו קדשי בדק הבית, דכתיב ראשית גז צאנך תתן לו, ולא של הקדש. אבל לקדשי מזבח אין צריך קרא, דלאו בני גיזה נינהו, דכתיב לא תגוז בכור צאנך. וראשית הגז, כל הגוזז צאנו, בין זקינים בין טלאים. ואפילו גוזזן מאה פעמים. נותן ממנה מתנה לכהן בכל שנה ושנה, כמו מפרי האדמה בכורים ותרומה. ושיעורו מפרש לקמן, מחמש גיזות שיש בכל אחת מנה ופרס היה נוטל משקל שלש סלעים. נוהגין בבקר ובצאן במרובה ובמועט. דכתיב שור או שה. ובמועט. אפילו לא שחט אלא אחת. אלא ברחלים. דגז צאנך כתיב. ודעזים לאו גז איקרי כדמפרש בגמרא.
<h2>דף כז.</h2>
[חולין קל"ג ע"א] ודחיקא ליה מילתא. לההוא צורבא מרבנן, והכהן רוצה ליתן לו מתנותיו. ליזכי ליה מתנתא. לקבל חלק מתנותיו מבני העיר בשביל הכהן, והצורבא מרבנן יאכלם. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, ומה שמזכה לו תחלה ואינו ממתין עד שיבואו לידו ויתנם לו, כי מתוך שיצא קול שזיכם לצורבא מרבנן, מכריו לא יתנו אלא לו. ומתחלה פעמים היו נותנין לכהן אחר. ואע"ג דלא אתו לידיה. דנראה חכם זה כגוזל הכהנים, שהרי עדיין לא זכה כהן זה שנתנן לו באותן מתנות. במכרי כהונה ולויה. בכהן שהוא ניכר בעיר ובני העיר נותנין לו המתנות, יכול לזכותן לאחר. דהוי ליה כמאן דמטו לידיה. מכרי. לשון [מלכ' ב' י"ג] "איש מאת מכרו". לשמעיה. לשמשו של בעל הבית והיה כהן, ובעל הבית היה נותן לו מתנותיו. זכי לי מתנתא. תן לי רשות ליקח מתנותיך לאוכלן. מפני שהלשון ניתן לכהנים. בחרדלא. שהוא דבר חשוב. והכי נמי אמרינן במציעא בהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ו ע"ב], כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל. אע"ג דרבא נמי כהן הוה, כדאמרינן בעלמא [ר"ה י"ח ע"א], מדבית עלי אתא. ובבכורות [כ"ז ע"א] נמי אמרינן, רבא הוה מבטל תרומת חוצה לארץ ברוב ואכיל ליה בימי טומאתו, מיהו מנפשיה לא מצי שקיל, דכתיב "ונתן" ולא שיטול מעצמו. ומימר נמי לא בעי למימר "הבו לי", מדתניא "חלקם שאלו בפיהם". להכי שקלה בתורת זר על ידי נתינת כהן. ואע"ג דלא מטא לידיה דשמעא, סמך רבא אדרב יוסף דלעיל. עכ"ל רש"י ז"ל. ובתוספות כתבו, דרבא לא היה כהן, ורבה הוא שהיה כהן כדאמרינן בפרק מצות חליצה [יבמות ק"ה ע"א] רבה ואביי מדבית עלי קאתו, והוה ליה למימר "אביי ורבא". ועוד רבה לא חיה אלא ארבעין שנין.
<h2>דף לא.</h2>
[חולין מ"ד ע"ב] דתליא בסברא. דהתם איכא לספוקי דילמא לא הוי סברא מעליא, כמו מקיפין בריאה, דאיכא למימר דילמא מדמו חזותא. וכגון דמיא לבשרא, דמיא לכבדא, דמיא לביעתא דמיא למוריקא. דאיכא בינייהו טרפות, ופעמים שאדם טועה במראותיהן. אגמריה סמיך. דהא גמר מרביה. וכתבו המפרשים או דבר המתברר מתוך משנה אע"פ שחכם אסר או טימא, חבירו רשאי להתיר ולטהר. משום חשדא. דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה, ונראה נוטל שכר על הוראתו. דן את הדין. על שדה על טלית בין זה לזה. וכן עדים שהעידו. על שדה או על טלית שהיה של פלוני, כולן רשאין לקנות אותו חפץ. הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. שלא יאמרו עליו בשביל זה זיכהו שיתנוהו לו בזול. שרי בוכרא. רב חסדא היה כהן, כדאמרינן בגיטין בהניזקין שמונים זוגים אחים כהנים נשואים לשמונים זוגות אחיות כהנות. וכשהיו מביאין בכור לפניו לראות מומו והיה מתירו לא היה לוקח בשר מאותו בכור. בכור נוהג בזמן הזה. כשהוא תם אינו ראוי לכלום, דשוחט קדשים בחוץ הוה. בשומא. בכור נמכר באומד ולא במשקל, כדתנן בבכורות [ל"א ע"א], כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר. מתקלא מוכח. הכל רואין שהוא שוקל לו ליטרא בדינר כמו לאחרים ונותן לו המעות מיד. מאי איכא וכו'. במה יבואו לחשדני, משום אומצא מעליא, ששוקלין לי הליטרא ממיטב הבשר. כתב הרשב"א ז"ל דוקא כי הכא דלא מזדבן בשומא ומשדרי ליה כל יומא אומצא מעליא, הא לאו הכי מיבעיא ליה לאיזדהורי משום חשדא ולא ליזבון מיניה. ונראה דדוקא על ידי עצמו, אבל על ידי אחר שלא מדעת הטבח שפיר דמי, דמאי חשדא איכא עכ"ל. איזהו תלמיד חכם. פירשו בתוספות שמחזירין לו אבדה בטביעות עין. זה הרואה טרפה לעצמו. כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר, ואינו חס לאוסרה. ושמש תלמידי חכמים. גמרא. לתרץ טעמי המשנה, ומשניות הסותרות זו את זו, והיינו תלמוד. יגיע כפיך. דכיון דעל שלו אינו חומד, כל שכן שאינו חומד של אחרים לגנוב ולגזול.
<h2>דף לז.</h2>
[חולין מ"ו ע"ב] מקצתה. וכ"ש כולה. דהדרא ברייה. כיון דלא שליט בה אוירא. ולבעל הלכות גדולות ז"ל יבשה הכבד שלה טרפה. וכתב הרשב"א ונראין דבריו, דיבש כנטול דמי, כדאמרינן באוזן בכור דיבש כנטול דמי. והכא נמי לא שנא. והוא שיבש כולו, אבל אם נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום רביתה לה כשרה עכ"ל. כתב הרי"ף ז"ל, איכא מאן דפריש גילדי גילדי דדמי למצורע, אוכמי אוכמי דדמי לכוחלא. חזותא חזותא גווני דמתכשרה בהריאה, כגון ירוקה ככרתי או אדום. וכן דעת רש"י ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ז מהלכ' שחיטה הט"ו] וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. אבל מראות הפוסלים, כגון שחור כדיו או כעין מוריקא וביעתא טרפה, דכל אותן מראות מחמת לקות הן, וכיון דכן לא שנא לקתה בכולה או במקצתה. דלקות מחמת נקב הוא ומשהו פוסל בה עכ"ל הרשב"א ז"ל בחידושיו.
<h2>דף מ.</h2>
והרא"ש ז"ל כתב בתוספות, לכאורה משמע דשרי כאביי [חולין צ"ב ע"ב] ואין צריך לגמום אלא מה שחוץ לכוליא. וגם בשאלתות פרשת וישב הביא דברי המתיר ולא דברי האוסר. וגרסינן רבה ממרט ליה. ולא גרסינן "רבא", דאם כן הויא הלכה כרבא לגבי אביי. ומיהו מחמירין לשרש אחריו מאחר שרש"י ז"ל היה מסופק וגם רבי יוחנן ממרט ליה. ומיהו בחלב שהבשר חופה אותו משמע מתוך פירוש רש"י ז"ל שפשוט לו שמותר אע"פ שלא רצה לפסוק שלובן כוליא מותר. וצריך טעם מאי שנא זה מזה. דאי דרשינן "שעל הכסלים" ולא שבתוך, הכי [נמי] נדרוש חלב שעל הכליות ולא שבתוך. וה"ר אליעזר ממיץ היה אוסר שומן שעל יותרת הכבד אף לאחר שנטל הקרום ממנו. ומביא ראיה מברייתא דתורת כהנים פרשת צו, דמשמע התם שהיה אוסר חלב הדפנות אי לאו משום דאינו קרב. אם כן חלב היותרת דקרב ליתסר. והרא"ש ז"ל אינו סובר כן, דלא איצטריך למעט חלב הדפנות אלא משום שדומה לשאר חלב, אבל שומן היותרת וחלב הכוליא ושומן האליה לא דמו כלל לשאר חלב. וכי קרבי להו נמי לאו בתורת חלב קרבי להו, אלא אגב כוליא ויותרת. [צ"ג ע"א] דתותי מתני. זהו עליונו וגובהו של אותו חלב שפירשתי קודם שיכסהו הבשר. ואותו גובה עצמו מכוסה במתנים, שקורין לונבילו"ש. שרוחבו מרחיב למטה מצלעות קטנות ומכסהו. וכשהטבח מפרישו נראה אותו חלב. איפרוקי מפרקא. כשהיא הולכת איבריה נעים, והמתנים פעמים שהם נמשכים כלפי מעלה, והכסלים נמשכים כלפי מטה ואין החלב נכסה בהן. דקליבוסתא. עצם הוא ומונח על עצם שקורין אנק"א. ומחובר לכליות האליה מלמטה. ועליו יש חלב תחת ראש המותן (שקורען) [שקורין] לונביל"א. שעל הכסלים. פירש הרי"ף ז"ל בהלכות, היכא דליפן אטמאתא, זהו שעל הכסלים. ולפיכך נקרא מי שרגלו גבוהה מחברתה כסול, כדתנן השחול והכסול. וקאמרי ריבוואתא שהחלב שתחת הירכים בראש הכסלים הוא חיוורא דתותי מתני. וקרום מפריד בין זה החיוורא שהוא תחת זה החיוורא. והעליון אסור והתחתון מותר עכ"ל. המסס ובית הכוסות. בסוף הקרב. ולא זהו עיקר החלב המכסה את הקרב. ואפילו הכי אסור וענוש [כרת].
[חולין נ"ח ע"ב] תנן התם. בבכורות [מ' ע"א] לענין מומין. לא שנו. הא דקתני ה"ז מום, לגבוה. אבל להדיוט שרי. הא ביד. שחסר או יתר ביד. שאפילו ניטלה היד לגמרי או שיש לו שלש ידות שרי. אבל ברגל. אם חסרה אחת. טרפה. דהוי כשמוטת ירך. וה"ה ביתר דכנטול דמי, והוי כבעל רגל אחת, רש"י ז"ל. ולפי פירושו ז"ל אם נמצאו שני טחולין ואפילו סמוכין זה לזה בסומכיהו כשרה, שהרי רואין אותן כאילו ניטלו שתיהן, וניטל הטחול כשרה, וכן כתב הרב בעל ההלכות זצ"ל, כי משתכחין תרין טחלי שפיר דמי. ומטעם זה בשני כבדין אסורה. תרתי סניא. בלשון ספרד מעי הנקרא סִיֵיג"ו. גובתא. כמין קנה בשר. מבי כסי. דהיינו בית הכוסות. להובלילא. דזהו המסס. סבר וכו'. משום דכנטול דמי והוי ניקב באותו מקום שינטל. הכי אית להו. משמע דלא אמרינן כנטול דמי בדבר שדרכו בכך. בחדא מחתא. וכי באריגה אחת ארגתים לכולם. לשון מורי. לתיקון דבר קרו אינשי אריגה. שמסדר את דבריו. היכא דלא איתמר וכו'. ויתר הוא וכאילו ניטל ונקב המעי שם. וכן הלכה, דליכא מאן דפליג. ואע"ג דבאוני דריאה אמרינן [מ"ז ע"א] לית הילכתא כרבא ביתרת, הא אוקימנא דקיימא בדרא דאוני דכל הני ברייתא הכי אית להו, אבל ביני ביני טרפה, דכנטול דמי.
<h2>דף מ:</h2>
[חולין פ"ט ע"א] בולם. סוגר את פיו. ודומה לו בבכורות [מ' ע"ב] פיו בלום ורגליו מבולמות. ומתחת. שנידש תחת הכל, הוא זרועות עולם.
<h2>דף מא.</h2>
[חולין ע"ו ע"א] גמרא. למטה. דקתני מתניתין כשרה. למטה מן הארכובה. סמוך מיד קאמר. דלא תימא ארכובה דמתניתין היא ארכובה העליונה שבין הקולית ועצם האמצעי, ומאי למטה דקתני כשרה למטה ממנה ומכל העצם האמצעי שבו צומת הגידין. דלמטה מאותה ארכובה בסמוך מיד ליכא למימר כשרה, דהא אפילו צומת הגידין שהוא בשיפולו של עצם האמצעי קתני מתניתין טרפה וכל שכן בגובהו. הא לא אמרינן אלא למטה מן האמצעי סמוך לה מיד. כדמסיים מילתיה ואזיל בארכובה הנמכרת עם הראש. למעלה מן הארכובה. מדקאמר טרפה, דהיינו צומת הגידין שהוא סמוך לה, וכל שכן בגובהו. וכנגדו בגמל. כנגדו של אותו מקום דארכובה דמתניתין בגמל ניכר. דקסבר ר' אושעיה דארכובה דמתניתין היא ארכובה העליונה, ושם בולט עצם בירך הגמל. והכי תניא בבכורות [מ"א ע"א] דאותה ארכובה העליונה ניכרת בגמל. והיינו דקתני וכן שניטל. משום דתני למטה מן הארכובה העליונה כשרה, דהיינו נחתך עצם האמצעי, איצטריך למיתני "וכן שניטל". דאע"ג דאם נחתך בגובהו כשרה היכא דנחתך בשיפולו במקום צומת הגידין טרפה. וכדמתרץ לקמן "אל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה". ופסק רש"י ז"ל דכלישנא קמא דרב עבדינן לחומרא, ולמטה ולמעלה מארכובה התחתונה קאמר. והרשב"א ז"ל כן כתב, נראין הדברים כדברי רש"י ז"ל, דהרי בדאורייתא הלך אחר המחמיר.
שלש עצמות יש בירך. התחתון הוא נקרא רגל. וארכובה שלו נמכרת עם הראש. ובראשו עצם קטן הנקרא ערקומ"א. ובלעז לשוננו ברצלונה בְרוקֶיִנק. והוא מחבר הארכובה הזאת. והעצם השני הנקרא שוק. ובאותו ראש של שוק זה מחוברין צומת הגידין, ועולין למעלה ומתפשטין בבשר והראש העליון של עצם השני הזה הוא מחובר לעצם השלישי התחוב בגוף הבהמה. והוא הנקרא קולית. ואותו ראש העליון של עצם השוק הוא הארכובה שכנגדו בגמל ניכר. וה"ק מתניתין לדעת ר' הושעיא, למטה מן הארכובה, דהיינו ראש העצם האמצעי, כל שאינו מגיע לצומת הגידין, כשרה. אבל אם נחתכו הגידין או ניטלו, והארכובה קיימת טרפה. כדקתני "וכן שניטל צומת הגידין" ואל תתמה שכשנחתך למעלה כשרה. דהיינו דאמרינן "אין אומרים בטרפות זו דומה לזו שהרי חותכה וכו"'. נחתך העצם התחתון הנמכר עם הראש פשיטא דכשרה הבהמה. למעלה מן הארכובה, שהוא העצם העליון הנקרא קולית טרפה. ורבותינו הגאונים ז"ל פסקו כהך לישנא דארכובה היא שכנגדו בגמל ניכר כדרב הושעיא. וכן רבינו אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו לישנא בתרא לבד ולא הזכיר לישנא קמא כלל. וכתב הרשב"א ז"ל, וכן הסכים ומורה ובא הרמב"ן ז"ל שאם נחתך הרגל מן הארכובה העליונה ולמטה, למעלה ממקום שמתפשטין וכלין צומת הגידין, אפילו זרקו באשפה כשרה אע"פ שהגידין והצומת שלהן הכל הלך ונחתך. וזו היא שאמרו אל תתמה וכו'. ומיהו לא נראית סברת הרשב"א ז"ל כן. אלא כל שניטל צומת הגידין טרפה. ובתוספות הרא"ש כתוב, וגם ריב"א העיד על ר' יצחק בר יהודה שהורה הלכה למעשה והכשיר בהמה שנחתכו רגליה לגמרי בין צומת הגידין וארכובה העליונה.
<h2>דף מה:</h2>
[חולין ע"ח ע"ב] גמרא. נוהג בזכרים. שאם ברור לנו שזה השור או הכבש הוא אבי הבן או הבת, נאסר לשחוט האב והבן ביום אחד. באם על הבנים. שלוח הקן שהוזהר שלא ליקח שניהם. בנקיבות. דכתיב [דברים כ"ב] והאם רובצת, ולא האב רובץ. מזומן. דתניא [קל"ט ע"ב] כי יקרא פרט למזומן, כלומר עוף שלו אינו חייב בשלוח. תאמר באותו וכו'. הואיל וחמור הוא ינהוג בשניהם. אחד ולא שנים. באחד הוא נוהג ולא בשנים. אחר שחלק. ואי אפשר לומר שינהוג בשניהם. אלא או בזכרים או בנקבות. יש בדין. זכיתי לדון מעתה אני רשאי ללמוד מדין הראשון באיזה ינהוג. דהשתא ליכא למפרך תאמר באותו ואת בנו שעשה מזומן וכו'. לפיכך נוהג בזכרים ולא בנקבות. דמאי חומרא היא זו לומר כן. דמה לי זכרים ומה לי נקבות. ואם נפשך לומר. ולהשיב תשובה על דין זה. הרי הוא אומר. יש לי טעם אחר. בנו. משמע שנראה לו כבן, שכרוך ודבק תמיד לילך אחריו. ודרך הולד להיות כרוך אחר האם. תניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות. מדכתיב בנו, דמשמע שכרוך אחריו, דהיינו האם. ואותו לא דרשינן ליה למימר משמע זכר. אלא לחלק, שלא תאמר שור ושה, שלא יתחייב עד שישחוט שור ושה ובן אחד מהן, קמ"ל אותו, דאפילו בשור ובנו לבדו מחייב. נוהג בנקבות ובזכרים. מדכתיב בנו, דמשמע כרוך אחריה [ידעינן כי] נוהג בנקבות. ומדכתיב "אותו" משמע זכר.
וכתב הרי"ף ז"ל [חולין כ"ז ע"א מדפיו], איכא מ"ד ליתא לדחנניא. וראיה מהא דאמר ליה ר' אבא לשמעיה. כודנייתא. פרדות. בדייספק. עגלה שהיה רוכב בה. עיין. אותן פרדות שיהו דומות זו לזו באזנים ובזנב. דבגמרא פירש סימנים אלו, שכל מי שיש לו אזנים קטנות וזנב ארוך וצניף קליה בר חמור. וכשיהיו הפרדות דומות זו לזו בסימנים אלו אמותם שוות, או שתיהן סוסיות או שתיהן חמורות. והשתא לא לחייב משום מנהיג בכלאים. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב. שאם חוששין לזרע האב למה לי לבדוק בסימנים, אפילו היינו יודעים שהפרד האחד הוא בן חמורה וסוס, והשני בן סוסיא וחמור לא מקרו כלאים, ששניהם שווים. שבכולם יש צדדין [של] סוס וחמור. והכי חזינן בגמרא לחנניה דסבר חוששין לזרע האב [והוא] אמר כל מיני פרדות אחת הן. ובין בר סוסיא וחמרא או איפכא כולהו חד מינא נינהו. ובכתובות פרק שני דייני גזרות [קי"א ע"ב] אומר הלכה כרבי יהודה בפרדות והלכתא כרבי יהודה דאמר חוששין לזרע האב. וכתב הרשב"א ז"ל, יש מן הגאונים ז"ל שהתיר, שאין חוששין לזרע האב. ויש מן הגאונים ז"ל שאומר שחוששין לזרע האב מספק, ולפיכך אמרו דאותו ואת בנו נוהג בו ספק אפילו בזכרים. וראוי לחוש לדבריהם בשל תורה. בד"א בשיודע ודאי שזה אביו. אבל מן הספק אין חוששין עכ"ל. וסימנין דאורייתא. מדסמכינן בסימנין באיסורא דאורייתא. דאי דרבנן הם, נהי דעבוד רבנן תקנתא בממונא באלו מציאות גבי החזרת אבדה בסימנין באיסורא מי מצו עבדי תקנתא. אלא לאו דאורייתא. והתם באלו מציאות [ב"מ נ"ז ע"א] היא בעיא.
<h2>דף מז.</h2>
[חולין קל"ב ע"א] ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. דכתיב "משפט הכהנים", ולא כהנות. והדר כתיב "ונתן לכהן", דמשמע ולא לכהנת. הלכתא כותיה דרב והלכתא כותיה דרב חסדא. רב ורב חסדא מפורשין לעיל. והלכתא כעולא. הא דהכא, כהן ואפילו כהנת. כרב אדא בר אהבה. דפטר נמי בנה של לויה מפדיון הבן כבנו של לוי. דתנן כהנים ולויים פטורין מפדיון הבן, בפ"ק דבכורות [י"ג ע"א]. ואשמועינן רב אדא בר אהבה דלויה כלוי. ואליבא דמר בריה דרב יוסף [בכורות מ"ז ע"א] דמוקי לה לרב אדא אפילו איעברא מישראל. דבפטר רחם תלא רחמנא, והרחם שיצא ממנו לאו דחיובא הוא. רב כהנא אכל בשביל אשתו. ישראל הוה, ואשתו היתה כהנת. ורב כהנא אחריני טובא הוו דהוו כהנים. וכן כתבו בתוספות דהאי רב כהנא הוא שגלה מבבל לארץ ישראל [ב"ק קי"ז ע"א] ואמר [פסחים מ"ט ע"א] אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי. ולאו [איהו] האי רב כהנא שהיה בימי רב אשי, שהוא היה כהן כדמוכח בפ"ק דקידושין [ח' ע"א] רב כהנא שקיל סודרא מפדיון הבן. כוי. ספק חיה ספק בהמה. בכולהו מתנות. ואע"ג דמספקא לן, להכי אהני ריבויא דאפילו לית ביה אלא מקצת שה יתחייב אף בחצי האחר. ובלאו ריבויא הוה נפקא לן פלגא דשה אפילו מקצת שה משמע.
<h2>דף נא.</h2>
[חולין ס"ו ע"ב] פיסקא. הסולתנית. מין דג קטן. ופסקא דמילתא דקשקשת אחת סגי כת"ק דמתניתין. ונראה מן התוספתא [ספ"ג] שצריך מקום מיוחד, או תחת זנבו או תחת לחיו, או תחת סנפיר שלו. וכל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר. הואיל והתיר. שרץ המים בלא סימני טהרה. בסתם. שני מקראות הם, אחד סתום, שאין בו סנפיר וקשקשת. ואחד מפורש, כדמפרש לקמן. חריצין ונעיצין. הם נובעים, ודומים לימים ונחלים. תאכלו מכל אשר במים. משמע אפילו בלא סנפיר. וקשקשת אימים ונחלים דסיפא קאי. כלל ופרט. צריך עיון בהלכה, דאין הפרש לענין דינא בין מאן דדריש בדרך כלל ופרט, או בדרך רבוי ומיעוט. דכולהו מרבו חריצין ונעיצין לאיסורא, דבעינן בהו סנפיר וקשקשת, וממעטי בורות שיחין ומערות להיתירא בכלים, דאע"ג דלית ליה סנפיר וקשקשת שרי היכא דלא פריש לחוץ אלא על דופני הכלי, אלא ששוחה בו ושותה.
